קטגוריות

רשומות פופולריות

Archives

יום שני, 6 ביולי 2015
  • 18.03.2014

אני מסתכל על כל מה שהשגתי עד היום. כרונולוגית אני עדיין נחשב לצעיר, בני גילי רק מתחילים את חייהם הרציניים ומאחורי גבי ניצבות שלוש נשים ושישה ילדים. בניתי בית בן קומתיים עם בריכת מי תהום באחת משתי הגינות, מרתף מאובזר ואפילו התחלה של סאונה שמבצבצת בפינה הימנית. טרם עזבנו לארה"ב הצבנו את הזכוכיות על קירות המטבחים מה שהגדיל את החלל אף יותר. היא לא התווכחה אתי כשבחרתי את הגוונים, מאפור בהיר ועד שחור מבריק, כדי שיהיה לי רגוע בעין. אבי פסו, צייר וחבר, יצייר תמונה צבעונית, כמטר על מטר שבעים. היא תבחר איזו, ובאילו צבעים. ואת הקיר ממול אכסה באבן צפחה שתתאים לעמוד שניצב במרכז האי, סביבו כל שבוע מתאספים חברים, ככה סתם כי נעים.

  • 03.03.2014
פחד מגרה אותי. פחד שלה מגרה אותי במיוחד. כשהבכורים שלי נולדו, פסיכולוגית קלינית אמרה לי שהכי חשוב שלא להגדיר את הילד אלא לכוון את האופי שלו. כלומר, לעולם לא לקבוע שהוא שקרן או גנב, אלא להגיד: "גנבת, שיקרת". כי ברגע שהילד מבין שהדביקו לו תווית, הוא יעשה את הכל כדי להצדיק אותה ולזכות במקומו בחברה תחת התווית הזו ולכן התווית צריכה להגדיר אותו כאדם טוב ועליו לשאוף למקום הזה ולתקן את חטאיו.
  • 15.02.2014
היום, אחרי שאנג' קילחה אותי וייבשה אותי, נשכבתי במיטה וביקשתי ממנה להצטרף אלי בזמן שאני כותב את הפוסט הזה. היא שמה לב שלא נשמתי עד שהסכימה ולכן שאלה מדוע אני עדיין צריך לבקש. עניתי לה שאני לא צריך, אלא רוצה לבקש כדי שתדע שאינה מובנת מאליה. היא לא הבינה ושאלה אם אני בטוח במילים שבחרתי, ולכן ניסחתי את עצמי אחרת: "אני רוצה שתדעי שלמרות שהיית גם טרם הגעת, את לא תמיד כאן, אלא מתרחשת בכל רגע מחיי".
  • 04.02.2014
אני רוצה שתשתקי. את אילמת הלילה. את הבובה האילמת שלי. את תלמדי אותי לקרוא אותך דרך מגע כשתגעי בי בשתיקה. בואי, תעמדי כאן בזמן שאני מסתכל עליך וממלמל שאני לא מבין איך אותו אלוהים יצר אותך הקטנה, העדינה והרכה ואותי הגס והענק. אני רוצה להניף אותך על ידיי ולשקול את אפס משקלך לעומת שתיקתך. אני רוצה להלביש אותך בשמלה ההיא שקנינו ליד LAX. כן, תעזרי לי להחדיר את זרועותיך אל תוכה. ארים את שיערך בעצמי בזמן שארכוס את הרוכסן, אינך צריכה לעשות דבר. היא כל כך אביבית ויפה עליך. לא לשווא ביקשתי ממך לזרוק את שמלותיך השחורות. תשעני על גבי כשאת משחילה את כפות רגליך לתוך נעלי העקב שאני מציב למרגלותיך, אני לא רוצה שתפלי, את הבובה שלי, אני שומר על צעצוצעיי. ועכשיו תיישרי את השפתיים כדי שאוכל לצייר אותן עם תוחם ולמלא באודם ארגמני שאני אוהב. הביטי על כפות רגליי בזמן שאני מצייר עם מכחול האייליינר את הפס השחור על העפעפיים וצובע אותם בצללית בגוון אחד בהירה מעורך. אני לא מוצא את התרסיס המייבש לצבע ציפורניים ולכן אצטרך לנשוף עליהן. את מחייכת כשאני מסרק את שיערך ומסניף אותו במלוא ריאותיי. יש לו ריח של תותים ולצווארך ריח של וניל. את תמיד עושה אותי רעב אליך, מפתה אותי בטעמך להיכנע ולשכוח שנכנעתי. לשכוח אם נכנעתי לך או שמא לעצמי.
  • 24.01.2014
תעצמי את העיניים. ככה. אני אוהב שאת עוצמת את העיניים, אני אוהב שאת עושה כל מה שאני מבקש. את לעולם לא מתנגדת, לא מתרעמת, לא מתריסה, לא עושה דווקא, את ממושמעת כל-כך. כל הנשים שהיו לי, היו ממושמעות כמוך בהתחלה, אבל אחר-כך בעטו והתנגדו בטענה שאני בולע, שאני גורם להן לאבד את האותנטיות, שאחרי שאני לוקח, לא נשאר להן דבר עבור עצמן. אבל את לא מתנגדת. עדיין. את עושה את כל מה שאני מבקש כי לא חשובה לך האוטנטיות וגם לא חשובים לך החלקים שלך, אני אוהב אותם וזה מספיק לך, חשוב לך שאהיה מאושר.
  • 15.02.2014
קצת לפני עופרת יצוקה, כאשר סמדר ואני עמדנו במרפסת של הדירה השכורה בה התגוררתי באותה תקופה, מישהו צלצל בדלת. אני לא אוהב אורחים לא קרואים, בטח ובטח כשאני עומד בבוקר תל אביבי אפרורי ליד מורה לפיתוח קול, לה אני חייב את האות רי"ש שלי ולא מעט מיכולות ורבליות אחרות, ולכן לא פתחתי. סמדר כמובן נזפה בי על כך, אך כיוון שהיינו שקועים בשיחה, ההפרעה נשכחה עד שמהבניין יצא בחור צנום ופרוע שיער. הוא הציב את כוס הקפה שלו על גג של רכב חונה ופשפש בכיסיו. אמרתי לסמדר שאם הוא היה זה שצלצל, אז טוב שלא פתחנו כי קרוב לוודאי בא לבקש עוגיות בשביל הקפה. בערב, כשליוויתי אותה החוצה, מצאתי פתקית דבוקה לדלת:

  • 11.02.2014
עופרת יצוקה (חורף 2008-2009) הייתה חוויה מתקנת. כשאני אומר את המשפט הזה, אני מסמיק. כי אף מלחמה, ותהיה מוצלחת ככל שתהיה, מהיבטים רבים ככל שיהיו, לא יכולה להיות חוויה מתקנת. במלחמה רוצחים ונרצחים, הורסים ונהרסים, יורים ונורים, שומרים על אינסטינקטים שמתחדדים ועל רצון לחיות על חשבון צלם אנוש. עבורי, עופרת יצוקה הייתה חוויה מתקנת. אני יצאתי משם שלם. כל מה שנשבר בי בלבנון השניה, תוקן. השאיפות, החלומות, האמון במערכת ובעצמי, הכל חזר לקדמותו והיה יותר טוב. אולי כי נשאתי בתוצאות, אולי כי גברתי על קשיים, ואולי כי בגרתי, כי מילד דתל"ש שאיבד אלוהים בג'נין, הפכתי לגבר שמאמין בעצמו.
יום ראשון, 5 ביולי 2015

  • 28.01.2014

אחרי מלחמת לבנון השניה (2006, קיץ) חוויתי מה שנקרא הפרעת דחק. להפתעתי הרבה מה שרדף אותי הייתה לא המלחמה האחרונה, חסרת התכלית והמזעזעת מכל הבחינות, אלא הקרב בג'נין. כמובן כהרגלי בקודש סירבתי לקרוא לילד בשמו ובחרתי תחת זאת לעזוב את צה"ל (ינואר, 2007) ולפתוח בקריירה משגשגת כשותף במעבדה ליצור שבבים (נגיד) וכאלכוהוליסט שהתחיל את היום מכוסית וסיים אותו מחובק עם בקבוק על הרצפה. זה עזר. האלכוהול גירש את הסיוטים, והפך אותי מדתל"ש מנומס ונעים הליכות לאדם סגור ומטולא, לכזה שלרוב מאופיין על-ידי מכריו בתור "גס מבחוץ ורך מבפנים", על-ידי חבריו הנאמנים כ"הוא יהיה בסדר" ועל-ידי זרים פשוט לא מאופיין. כי הם כולם התרחקו ממני כמו מאש. זאת אומרת, כמעט כולם. נשים מתו עלי. חדורות מוטיבציה וחושים אימהיים, הנשים ניסו להציל אותי מעצמי והשקיעו בכך לא מעט מאמצים במשך יומיים ראשונים של הכרות ואחר-כך נעלמו (בצדק). את הרגעים האינטימיים שמרתי עבור נערות הליווי שנהגתי להזמין לבתי מלון שונים. יאמר לזכותי שבעבודה לא פישלתי. הגעתי מוקדם (ברגע שהסיוט שוב תפס את מקומו של אלכוהול שהתאדה), העברתי את היום במעבדה סגורה עם צוות קטן ומאוד נוח, בזמן שהשותף שלי טיפל בלקוחות. רקמתי קשרים טובים עם חן, המזכירה, ששירתה אתי והכירה אותי מימים אחרים ונהגה בי באדיבות ובהתחשבות והשתדלה אף היא שלא להזכיר את הפיל בחדר, למרות שאין לי ספק שנוכחותו לא אחת הכבידה על קצה לשונה. בקבוק ואשתי הראשונה, ענת, הצליחו לשכנע אותי סופית שאין טעם לנסות לתקן את מה שלא ניתן ולכן התגרשנו. התחייבתי לא לדרוש ימים קבועים למפגשים עם הילדים, והיא התחייבה לא לגרור אותי ואותם בכל בתי דין ומשפט אפשריים כדי להוכיח שאני לא כשיר לחיות, שלא לדבר על להיות אב, מה שהפך כל מפגש שלנו לסיוט כי נאלצתי לשבת שעות על המפתן ולהתחנן בפניה שתרשה לי לראות אותם, או להתרוצץ בעיר בחיפושים אחריהם, כי למרות שקבענו, כשהגעתי לא הייתה.
Back to Top

Subscribe in a reader