אחרי מלחמת לבנון
השניה (2006, קיץ) חוויתי מה שנקרא הפרעת דחק. להפתעתי הרבה מה שרדף אותי הייתה לא
המלחמה האחרונה, חסרת התכלית והמזעזעת מכל הבחינות, אלא הקרב בג'נין. כמובן כהרגלי
בקודש סירבתי לקרוא לילד בשמו ובחרתי תחת זאת לעזוב את צה"ל (ינואר, 2007) ולפתוח
בקריירה משגשגת כשותף במעבדה ליצור שבבים (נגיד) וכאלכוהוליסט שהתחיל את היום
מכוסית וסיים אותו מחובק עם בקבוק על הרצפה. זה עזר. האלכוהול גירש את הסיוטים, והפך
אותי מדתל"ש מנומס ונעים הליכות לאדם סגור ומטולא, לכזה שלרוב מאופיין על-ידי
מכריו בתור "גס מבחוץ ורך מבפנים", על-ידי חבריו הנאמנים כ"הוא
יהיה בסדר" ועל-ידי זרים פשוט לא מאופיין. כי הם כולם התרחקו ממני כמו מאש. זאת
אומרת, כמעט כולם. נשים מתו עלי. חדורות מוטיבציה וחושים אימהיים, הנשים ניסו
להציל אותי מעצמי והשקיעו בכך לא מעט מאמצים במשך יומיים ראשונים של הכרות ואחר-כך
נעלמו (בצדק). את הרגעים האינטימיים שמרתי עבור נערות הליווי שנהגתי להזמין לבתי
מלון שונים. יאמר לזכותי שבעבודה לא פישלתי. הגעתי מוקדם (ברגע שהסיוט שוב תפס את
מקומו של אלכוהול שהתאדה), העברתי את היום במעבדה סגורה עם צוות קטן ומאוד נוח, בזמן
שהשותף שלי טיפל בלקוחות. רקמתי קשרים טובים עם חן, המזכירה, ששירתה אתי והכירה
אותי מימים אחרים ונהגה בי באדיבות ובהתחשבות והשתדלה אף היא שלא להזכיר את הפיל
בחדר, למרות שאין לי ספק שנוכחותו לא אחת הכבידה על קצה לשונה. בקבוק ואשתי הראשונה,
ענת, הצליחו לשכנע אותי סופית שאין טעם לנסות לתקן את מה שלא ניתן ולכן התגרשנו. התחייבתי
לא לדרוש ימים קבועים למפגשים עם הילדים, והיא התחייבה לא לגרור אותי ואותם בכל
בתי דין ומשפט אפשריים כדי להוכיח שאני לא כשיר לחיות, שלא לדבר על להיות אב, מה
שהפך כל מפגש שלנו לסיוט כי נאלצתי לשבת שעות על המפתן ולהתחנן בפניה שתרשה לי
לראות אותם, או להתרוצץ בעיר בחיפושים אחריהם, כי למרות שקבענו, כשהגעתי לא הייתה.
