אחרי שאנג' חזרה אלי, נגמרו המריבות. חיינו
התנהלו על מי מנוחות. אנג'לינה התנדבה במרכז לשפות שדגל באג'נדה של דו קיום ואני
המשכתי בריצות שלי בין גבולות, פעולות, תרגולים ובית. הגעתי לאושר המכסימלי בו
יכול לזכות אדם במעמדי. אשתי התגעגעה אלי וסבלה ממחסור קבוע בנוכחות שלי; אני
יצאתי לישון בגינה בכל פעם שהרגשתי שמצפה לי לילה קשה, כדי לא להעיר אותה אם אצרח
מתוך שינה; דאגתי לעבור דרך החורשה בדרכי הביתה אחרי פעולות קשות במיוחד, כדי
לחסוך ממנה את מריטת העצבים שהעיכול של ההתרחשויות כפה עלי, והשתדלתי ככל יכולתי
להיות שם עבורה בשעות המעטות שעמדו לרשותי. אנג'לינה ידעה, מבלי שהסברתי, שבמקום
ראשון בסדר העדיפויות שלי ניצבת המדינה ושרק אחריה כל השאר, ומעולם לא דרשה ממני
להפוך את היוצרות או ללמוד להתמודד עם המצב אחרת ממה שמצאתי לנכון. היא הייתה
האישה הראשונה (והאחרונה, למען הסר ספק) בחיי שאהבה אותי כפי שאני, קיבלה אותי כפי
שאני ולא ניסתה לשנות בי דבר. ניחוחות של תבשילים, בית נקי ללא רבב ואישה ששמחה
לקראתי והביעה את שמחתה בכל האמצעים האפשריים, פגשו את פניי כשחזרתי. בחלוף שלושה
חודשים, כשיצאנו להתאוורר בחוץ במהלך אירוע, כרעתי ברך והגשתי לה טבעת. בזמן ששתקה
ושקלה את דבריי, לא החזקתי מעמד וכובש את פניי בשמלתה, התחננתי שתענה לי לפני
שמתפוצץ לי הלב.
