אחרי שאנג' חזרה אלי, נגמרו המריבות. חיינו
התנהלו על מי מנוחות. אנג'לינה התנדבה במרכז לשפות שדגל באג'נדה של דו קיום ואני
המשכתי בריצות שלי בין גבולות, פעולות, תרגולים ובית. הגעתי לאושר המכסימלי בו
יכול לזכות אדם במעמדי. אשתי התגעגעה אלי וסבלה ממחסור קבוע בנוכחות שלי; אני
יצאתי לישון בגינה בכל פעם שהרגשתי שמצפה לי לילה קשה, כדי לא להעיר אותה אם אצרח
מתוך שינה; דאגתי לעבור דרך החורשה בדרכי הביתה אחרי פעולות קשות במיוחד, כדי
לחסוך ממנה את מריטת העצבים שהעיכול של ההתרחשויות כפה עלי, והשתדלתי ככל יכולתי
להיות שם עבורה בשעות המעטות שעמדו לרשותי. אנג'לינה ידעה, מבלי שהסברתי, שבמקום
ראשון בסדר העדיפויות שלי ניצבת המדינה ושרק אחריה כל השאר, ומעולם לא דרשה ממני
להפוך את היוצרות או ללמוד להתמודד עם המצב אחרת ממה שמצאתי לנכון. היא הייתה
האישה הראשונה (והאחרונה, למען הסר ספק) בחיי שאהבה אותי כפי שאני, קיבלה אותי כפי
שאני ולא ניסתה לשנות בי דבר. ניחוחות של תבשילים, בית נקי ללא רבב ואישה ששמחה
לקראתי והביעה את שמחתה בכל האמצעים האפשריים, פגשו את פניי כשחזרתי. בחלוף שלושה
חודשים, כשיצאנו להתאוורר בחוץ במהלך אירוע, כרעתי ברך והגשתי לה טבעת. בזמן ששתקה
ושקלה את דבריי, לא החזקתי מעמד וכובש את פניי בשמלתה, התחננתי שתענה לי לפני
שמתפוצץ לי הלב.
אבל אנג'לינה לא מיהרה להיענות לי.
היא רצתה להתגייר ולהתחתן כדת משה וישראל. בעודי מנשק את רגליה מבעד לשמלתה, הסברתי
לה שאיני מעוניין בכך, כי אין מגוחך מאדם שמקריב את חיו למען מדינה בה אשתו שלו לא
יכולה לשמור על דתה ועל תרבותה מחשש לגזענות. היא התעקשה, אני הבטחתי שאתמוך בה
בהחלטתה אחרי שנמסד את הנישואין במסגרת אזרחית, כי לא היה לי ספק שאחרי שנתחתן, תוותר
על הגיור.
לא רק שאנג' לא ויתרה על הגיור, אלא
אף נרשמה ללימודים וקבעה פגישה כבר למחרת. כעסתי עליה והערצתי אותה באותה נשימה. כעסתי
על בני משפחתה כאשר הודיעה להם על נישואינו והפנו לה עורף. נבהלתי כשסיפרה לאחיה
על הגיור והלה איים לרצוח אותה. הפעלתי את כל הפרוטקציות שעמדו לרשותי כדי שהאיום
לא יתממש. ניסיתי להסביר לה את נקודת המבט שלהם כדי לשכך את שנאתה כלפיהם ובמקביל
כלפי תרבותה. דיכאתי בי את העלבון על ההשוואות בהן השתמשו כדי לתאר אותי, אך בעיקר
הרגשתי אשם על כי קרעתי אותה מעולמה.
גם הצד היהודי היה לא מלבב במיוחד.
רב צבאי שהכיר אותי מאז הייתי בן 17 וחצי, בו ניחמתי את הצלקות שנשארו בי מאז
חזרתי בשאלה, אדם שהכיר את אמי הכרות אישית (צירוף מקרים) ונהג להתקשר אליה בשמי
בכל פעם ש"שכחתי" ולכנות אותי בכינויים יידישאיים כשחמקתי מלהשתתף באופן
פעיל בקידוש, סירב לחתן אותנו אחרי הגיור כי אנג' ערביה וככזאת תישאר גם אם תתגייר
פעמיים. במרכז בו אנג' התנדבה, בלילה של השתלטות על המרמרה "אנשי שלום" ארגנו
הפגנה עוד בטרם נודעו כל הפרטים. וכאשר הגעתי כדי לאסוף את אנג' מעבודה, ולא-מגולח-על-מדים
נרדמתי על הברזלים, צעקות "נאצי" ו"הלוואי ותמות רוצח" היו
אלה שהעירו אותי. כשאנג' (בחודש שלישי להריונה), שיצאה ברגע בו גררתי את עצמי לרכב
כדי להמתין לה שם, אמרה שהרוצח הזה נשוי לערביה, הוסבר לה מיד שהיא בוגדת בעמה כי
נישאה ל"טרוריסט יהודי".
על מכתב ההתפטרות שאנג' השאירה
אחריה למחרת, הנהלת המרכז השיבה שאין לה אג'נדה פוליטית ושכל כוונת המרכז היא לטפח
את הדו-קיום ושהם מצטערים על השתלשלות העניינים ואינם נותנים חסות לאף הפגנה
שמתקיימת בין כותליהם ולא לוקחים עליהן אחריות. כיוון שבאופן מסתורי כל ההפגנות
שמתקיימות בין כותלי אותו המרכז הן הפגנות של אנשי "שלום", אנג' בחרה
שלא להתייחס למכתב ההתנצלות ברצינות ואחרי שקרעה אותו לגזרים, זרקה אותו לפח.
באותו יום ניגשתי למשרד עו"ד
ורשמתי את כל הרכוש שלנו על שמה, כולל הבית שהיה בבניה. אח"כ אנג' תתיז בפניי
שאינה זונה ושלא קונים אותה בכסף. שהיא רצתה אותי לצדה כשלמדה, כששנאה את הוריה, כשבעטה
בדתה ובתרבותה, כשהוכיחה לעולם את גבורתה, כשבחרתי להיות הוגן ולכן שמרתי על
עקרונותיי. אח"כ אנג' תעזוב אותי למען אחר שלא ירעד כשיביט בה, שלא יבכה
כשתיגע בו ולא ירגיש אשם על כי קרע אותה מעולמה ואני אמדוד את גודל הקנה מול הרקה.
אבל אני מקדים את המאוחר.
3
השבמחק