כשאישרתי את השתתפותי באימונים לקראת עופרת
יצוקה, למרות שלא נתתי אישור סופי בשיחות על הישארותי, לכולם היה ברור שאני שוב
חותם. לא היה לי מה לחפש באזרחות. האזרחים דיברו בעגה שונה משלי, הציבו בפני עצמם
מטרות שונות משלי ושאפו למקומות הפוכים מאלה, אליהם שאפתי אני. בנוסף, תפסתי את
עצמי כאדם מוגמר. משפחה כבר הייתה לי (גם אם מפורקת), ילדים כבר היו לי, כוויות
קישטו מכבר את לבי ולחיי אזרחות הביתיים לא נותר מה להציע לי. וכך, חודשיים אחרי
העופרת, אספתי את חפציי ועברתי לבית קטן ורעוע בפאתי ישוב הכי צפוני בארץ כדי
להיות קרוב יותר לבסיס בו הוצבתי.
כאב לי לעזוב את הבניין התל-אביבי
על דייריו הססגוניים ולכן כרתנו ברית, גוב, תיקי ואני, לשמור על קשר למרות המרחק. תיקי
הייתה השכנה מלמעלה. אם חד הורית לשלושה ילדים, בלונדינית מחומצנת ארוכת רגליים, עמה
ניהלתי יחסי שכנות פעילים בעלי אופי מגוון. שמתי לב לקיומה, או יותר נכון לכביסה
שלה, בבוקר בו הורדתי חולצה לבנה מחבל ייבוש וגיליתי עליה כתמים צבעוניים. כיוון
שחשבתי שזה היה מופע חד פעמי, כיבסתי את הכתמים ביד, גיהצתי עד שייבשו והגעתי
לישיבת בוקר באיחור. אך אחרי הפעם העשירית, שהתרחשה מול עיניי, שנייה לפני שהסרתי
את החולצה מהחבל, לא החזקתי מעמד. זרקתי אותה על כתפיי ובעודי מכפתר את
הכפתורים בלולאות לא נכונות ומתעלם מן העובדה שאני לובש בוקסרים בלבד, עליתי אל
תיקי, שצחקה בפניי ושילחה אותי לחפש בעל מקצוע שיתקין בינינו גגון. מאותו יום, היא
ואני, נהגנו להחליף מילות חיבה לא מחמיאות בכל מפגש או לצרוח אותן אל לב השכונה
בכל פעם שתלינו כביסה. כיוון שאני בחור טוב מטבעי וסולד ממלחמות המתנהלות שלא בשדה
הקרב, פניתי למזכירה שלנו, חן, ושאלתי לעצתה כיצד לפייס את תיקי. חן רמזה שאם
מעכשיו מרחיבים את תפקידה ומבקשים ממנה גם לייעץ, לא תזיק לה להעלאה במשכורת, אבל
בסוף התרככה והמליצה לי להכין ארוחת ערב ולהזמין את תיקי אלי.
ואכן, תיקי וגוב שמרו אתי על קשר
יומיומי כמעט. גוב נהג להגיע אלי לפחות אחת לשבוע כדי לתת לי "אני אואב אותך,
סר" חם ואוהב ותיקי עברה דרכי בכל פעם שביקרה את הוריה המתגוררים במטולה. לפעמים
הגיעו ביחד ולפעמים בנפרד. אחרי שאננה העיפה אותי מחייה, תיקי לנה במיטה שלי ועזבה
טרם התעוררתי, ולגוב תמיד היה חבר (בכל פעם חבר אחר) בצפון, אתו ניהל פרשייה, ולכן
אחרי ששתינו לשובע וצחקנו את כל מה שכאב, פרש טרם נרדמתי. בין הגיחות שלהם נפגשתי
עם ליזט המבוגרת ממני בלא מעט שנים ששימשה לי חברה ואשת סוד (וכך נשארה עד היום), ולדעתי
אימצה אותי בתור פרוייקט כדי לפטור את עצמה מעשיית מצוות אחרות. פרט לאימי, ליזט
הייתה האישה היחידה בתבל שהמתינה לי בכל פעם שנעדרתי ודרשה ממני להתקשר אליה ברגע
שאני חוזר. מנשים אחרות נמנעתי בכוונה מאולצת, וחלמתי על היום בו ארכוש את הקרקע
ואבנה סביב הבית הרעוע בו התגוררתי, חומה, כי מקומן של מפלצות מאחורי כתלים.
מבצעים שבאו אחרי העופרת, תרגילים
והערכה לה זכיתי במקביל, הרחיקו אותי מחברה אזרחית אף יותר, עד שגם באזרחות סיגלתי
את היכולת להיות זה שנמהל בצללים, ולכן כאשר חבר לנשק ואשתו הטרייה הזמינו אותי
למסיבת תחפושות במועדון, ביקשתי מתיקי הבליינית לתת לי כתף. תיקי, שממילא התכוונה
לקפוץ לבקר את הוריה באותו שישבת, הסכימה ואף שמחה. וכך מצאתי את עצמי במועדון הומה
אדם, חובש כובע סטטסון ומקלל את הרגע בו הסכמתי להתאזרח ללילה אחד בזמן שתיקי
מקללת אותי על היותי מנותק. כשהחליטה לפרוש ולעזוב אותי במועדון, לא התנגדתי. אפילו
לא נכנסתי לעומק הקונספציה שהמציאה כשטענה שאני מתחלף במסרים תת-חושיים עם אחת
הרקדניות על הבמה. הגענו ברכב שלה ולכן ביקשתי שתתקשר אלי כשתגיע אל הוריה, ואכן
עשתה כן ואף התנצלה על התנהגותה.
נשארתי בפינה בה תיקי הותירה אותי.
במקום הכי חשוך במועדון. מפעם לפעם חטפתי את השוטים מהמגשים של מלצריות שחלפו על
פניי, הפניתי את הכובע אף יותר לכיוון פניי ועשיתי את עצמי צל. ולכן כששמעתי קול
קרוב אלי, לא נתתי לו משמעות ורק אחרי שנגעה בזרועי, הבטתי בה. היא הייתה נמוכה
מאוד ורזה להפחיד, ונראתה אך בקושי חוקית.
"למה אתה עצוב?" שאלה באנגלית במבטא
ערבי.
"כי בא לי." השבתי.
היא סיפרה שהיא ילידת לבנון
ושקרוביה גרים בישראל, שאחותה לומדת בחיפה ושלבנון מאוד יפה. אני סיפרתי שלבנון
יפה רק כשמסתכלים עליה מתוך צריח (מה שלחלוטין לא נכון. לבנון יפהפייה מכל הזוויות)
והדגשתי את היותי חייל. היא ניסתה עוד קצת ואז נעלמה. לא שמתי לב להיעלמותה כפי
שלא שמתי לב להופעתה. כשהרעש הכריע אותי, וחיפשתי מקום שקט יותר, מצאתי מדרגות
שהובילו אל הגג. הזריחה הייתה בעיצומה ולכן מיהרתי מטה, לחפש את הנפש החיה היחידה
שהפרידה אותי מבין הצללים, שפנתה אלי, שהיה לה אכפת. מצאתי אותה על אחד העמודים, עושה
שטויות ומצחיקה את חבריה. לא רציתי להפריע, אך טרם פניתי לאחור, היא זיהתה אותי
ונתנה לי את ידה. גררתי אותה במעלה המדרגות כשאני ממלמל שאני רק רוצה להראות לה
משהו ושאין לי שום כוונה להתחיל אתה. בעצם, אני לא זוכר הרבה מהלילה ההוא. אבל אני
זוכר את הזריחה שהרהיבה עוז וצבעה את העולם באדום, את הזריחה על שמה קראנו לעוזי
שנולד שנה אח"כ אדיר-עוז, ואת ניחוח התותים שהסנפתי משיערה כשרכנתי אליה
בתקווה שלא תשים לב.
היא כרכה את זרועותיה סביבי, שאלתי
אותה אם היא חוקית. היא לא הבינה, שאלתי בת כמה היא. היא הייתה בת 17 וקצת. ביקשתי
רשות לרדת לה. היא תהתה אם גברים לא אמורים לרצות לגמור. הסברתי לה שאני תלוי בזוג
חברים ולכן ברגע שירצו לקום וללכת, אאלץ לעזוב, ואני לא רוצה לפגוע ברגשותיה
ולהצטייר משל כל כוונותיי מסתכמות ב"דפוק וזרוק". קיפלתי את החולצה תחת
ראשי וביקשתי ממנה שתשב על פניי. אני לא יודע מה הייתי יותר – שיכור או מאושר. היה
לה ריח של תותים בכל מקום וגופה הצנום שהתמסר אלי הרגיש נטול משקל על שפתיי שינקו
את נשיותה ואת נקטריה, אך כבד על הלב.
בתוך תמהיל של הזדקקות לאהבה, הזריחה
והצורך בלשמור על הבדידות, התאהבתי בה, באומץ שלה, ביכולת שלה לזהות אותי מבין
רבים. ולכן בהישמע הצלצול שבישר את עזיבתי, מבוהל מעצמי וממה שהרגשתי כלפיה, שאלתי
אותה כמה אני צריך לשלם. כששלפתי את השטרות מהארנק, היא נראתה מבולבלת.
"אני לא יודעת כמה," אמרה, "אבל
אם יקל עליך לשלם, אתה תקבע את המחיר."
החזרתי את השטרות לארנק ועל פיסה
מקופסת סיגריות רשמתי לה את מספר הטלפון שלי. למחרת, אחרי משמרת לילה, כששכבתי על
ספסל עץ שגילפתי במו ידיי לזכר עופרת יצוקה, כי התקווה שתתקשר ריפתה את איבריי, היא
התקשרה.
אלוהים, כמה אני אוהב אותה. זה
כמעט כואב. שלא יגמר לי. שלא תגמר לי. אני לא דתי, אני מגדיר את עצמי כחסר דת, אבל
לפעמים אני מניח תפילין ואומר שחרית לכל מקרה שאם הוא בכ"ז קיים, שישמור גם
הוא על כל מה שהיא בשבילי.
