פחד מגרה אותי. פחד שלה מגרה אותי
במיוחד. כשהבכורים שלי נולדו, פסיכולוגית קלינית אמרה לי שהכי חשוב שלא להגדיר את
הילד אלא לכוון את האופי שלו. כלומר, לעולם לא לקבוע שהוא שקרן או גנב, אלא להגיד:
"גנבת, שיקרת". כי ברגע שהילד מבין שהדביקו לו תווית, הוא יעשה את הכל
כדי להצדיק אותה ולזכות במקומו בחברה תחת התווית הזו ולכן התווית צריכה להגדיר
אותו כאדם טוב ועליו לשאוף למקום הזה ולתקן את חטאיו.
אני גדול מדי בשביל העולם הזה. אנשים
נרתעים ממני במבט ראשון. הם מתיישבים כשאני נעמד. הם קופאים על מקומם כשאני מסתכל
עליהם. מעולם לא נאלצתי להתווכח עם אף אדם פנים מול פנים, אף אדם מעולם לא ניסה
להתגרות בי או לפגוע בי, כי אני מראש נראה מסוכן. אף אישה לא נמשכה אלי כי אני מי
שאני ולכן תמיד נפלתי על נשים שחיפשו את הגירוי של הסכנה, על אלה שחיפשו את הילדים
הרעים והמניאקים כדי לספק את צורך ההתקרבנות שבער בתוכן, כדי לעזוב אותי מלאות
סיפוק עצמי ומצבור של האשמות שהופנו כלפיי.
זה מה שהניע אותי לעשות את הקעקוע
הראשון ואת הבאים אחריו, כך למדתי להסגר מפני העולם שבחוץ, ניפחתי את השרירים
והפכתי את עצמי למפחיד אף יותר. עשיתי את הכל כדי להסכים עם התווית שהלבישו עלי – אם
אני מפלצת, אז עד הסוף. וככל שהוכחתי את התווית והעולם התרחק, ככל שהרגשתי בודד
יותר, כך התרגלתי לעובדה שאין לי עבור מי לחיות. אני חושב שעד שהכרתי את אנג'לינה,
לא נלחמתי בעד המולדת, אלא ניסיתי להתאבד. אחוז דיבוק הדחייה התנדבתי לכל פעולה
ולכל רשרוש. סירבתי לכל הצעת לימודים כי ידעתי שככל שאלמד יותר, כך יעלה ערכי ולכן
לא אנודב לעבודת שטח. נקטפתי משולחן האוכל, מחגים עם המשפחה, ממקלחת, משירותים. הייתי
תמיד ההוא שאין לו מה להפסיד ולכן מוכן לקום וללכת. מוכן? הייתי אסיר תודה על כל
רגע של איימה, על כל תחושת סכנה, על המרחק מבני האדם, ועל ההזדמנות שניתנה לי שלא
להביט לתוך הגוף הגדול מדי שמקיף אותי ולהודות בצרכיי.
לא רק הפחד, אלא גם הדם מגרה אותי,
הצרחות, הדמעות. ברגעים אותם איני זוכר לפני הגמירה, אני חונק אותה, או לופת אותה
או כל דבר אלים אחר. לפעמים אני מאיים עליה שאם תלך, אמצא וארצח אותה. ושלא תעז. לפעמים
אני רק ממלמל "שלי שלי שלי" והיא עונה "שלך שלך שלך, גורוני, רק
שלך". ואז אני פורץ אל תוכה בבכי חנוק, בדמעות שזולגות מעצמן מזוויות העיניים.
אלה לא דמעות של כאב או מפח נפש או צער או עצב, אלה דמעות של מתח עצום. שחרור, נשימה
לה הייתי זקוק. היא לא מתנגדת, היא לא דוחה אותי, היא אפילו לא אומרת שכואב לה. היא
לא מסיטה את המבט, והיא לא מנסה לברוח. היא מקבלת את הגורל שלה בהשלמה. היא מקבלת
אותי. אני הגורל שלה ברגעים ההם. אחר-כך במשך יומיים אני מרחף סביבה, כולי שלה, שטיח
לרגליה, ממלמל "תודה" על כל מילה שהיא אומרת ונשרף מרוב אהבה אליה. פתאום
העולם כבה ונעלם ונשארת רק היא, לא המרכז ולא המוקד, אלא כל מה שאי פעם רציתי ולא
העזתי לבקש.
אנג'לינה עורכת סולחה ביני הגדול
מדי, השרירי והמקועקע, לבין הגורוני-תינוקי שלה. כל יום בו היא בוחרת להיות חלק
מחיי ולקבל אותי כפי שאני, היא מקדישה למטרה שהציבה בפניה: להפוך אותי לאחד. לגדול
וגם רגיש; לכזה שמאיים עליה שלא תעז לעזוב ולכזה שלא צריך להתנצל על כך בבוקר כי
הוא יודע שהיא יודעת שהוא לעולם לא יפגע בה. לכזה שעם הזמן כנראה ילמד להשתמש
במילים אחרות.
פחד מגרה אותי, רצחתי אנשים, ראיתי
אותם מתים מול עיניי, לא תמיד בגללי; התמודדתי עם זה מוסרית, בחרתי לכנות את כל מה
שעשיתי "הגנה עצמית" כדי שחבריי לא יכעסו עלי, אבל לא ויתרתי לעצמי
מעולם. תמיד הבנתי, ביני לבין עצמי, את מה שאני עושה. ואת המחירים ששילמתי, שילמתי
כדי למרות הכל, ואולי אפילו בגלל, להישאר בן אדם. וכן, זה היה שווה.
מאחורי כל מעשה גבורה ניצבת טרגדיה.
גם אנג'לינה שלי הותירה מאחוריה חיים לא פשוטים. היא קיבלה אל זרועותיה גבר פגום
ולמרות גילה הצעיר, הצליחה לפענח אותו ואת צרכיו. אנג'לינה שלי הייתה תוצר של
תרבות רקובה בה צרכיו של הגבר עומדים לפני צרכי האישה. תרבות בה הנשים נולדות כדי
לשרת את אדון הבית. ולכן, מיד אחרי שנישאנו, רשמתי את כל הרכוש על שמה, כולל חשבון
הבנק. אני לא צריך דבר ממילא ואם תעזוב אותי, פי כמה. אבל כל עוד היא נשארת, חשוב
לי שתדע שלא משנה מה אני אומר טרם התשוקה שלי נפלטת אל אוויר עולם, שהיא יכולה בכל
רגע לקום וללכת, ומעשית: לבקש ממני לעזוב.
אתמול אנג' השאילה מהשכנה שלנו
תינוק בן שלושה חודשים. טוב, לא ממש "השאילה", השכנה הייתה צריכה ללכת
לסידורים ואנג' התנדבה לטפל בו. היה איזה רגע שהוא נופף אלי באגרופיו ונצמד אל
שדיה. אנג' מיד שלפה טישיו, ניגבה את פיו ואמרה: "אתה מזיל עלי ריר, גבר קטן,
ככה לא מתנהג גבר שמכבד את עצמו". היום סיפרתי לה כמה התרגשתי כשראיתי אותה
מנגבת את פיו ואותו נצמד אליה ועד כמה רציתי לגנוב אותה ממנו ולעשות אתה אהבה. אנג'
סיפרה לי שאחרי שהשכבנו אותו במיטה מאולתרת שהכנו לו על הרצפה וישבנו לידו, הוא
התעורר לפתע ואני, ספונטנית, לחשתי "ששש", וכיסיתי בידי את כולו. היא
טענה שרק אדם טוב יעשה משהו כזה, אבל כיוון שאני לא זוכר, אין לי ספק שגם הסיפור
הזה נועד כדי לשכנע אותי שאני לא מפלצת.
פעם נהגתי לכתוב לתוך הכיס של
המדים ולמצוא את הטקסטים בחלוף שנים בכל מיני מקומות מוזרים ועל פיסות נייר בלתי
מוגדרות. כמו למשל את הטקסט הזה:
24.12.2011
כבר חמש בבוקר. יום שבת. זריחה
עולה מעל משוריינים הנחים על הגבעה, נאנחים בשנתם למגע ידו של חייל החולף על פניהם
ומלטף את הפלדה באהבה ותודה. גם הלילה היית טובה אלי, גם הלילה קראת את מחשבותיי, גם
הלילה שאלת אם אי-פעם אכאיב לך שוב. וכשהצמדת את החגורה אל צווארי ועשיתי את עצמי
נחנק ופרצתי בצחוק, את פרצת בבכי.
אמרת שאת יודעת שאני רוצה לראות
אותך כואבת ושאת פוחדת שאם אמנע מעצמי את רצונותיי, אלך. אמרת שכשאני לא משתמש בך,
את מרגישה ריקה. אמרת שאת זקוקה לי קשה ומאיים, שאת רוצה לשמוע אותי שואג את אהבתי
אליך ומבטיח שאם תלכי, אמצא וארצח כי רק כך את יודעת שאת רצויה. ואני, מחביא את
ידיי מאחורי גבי ועוצם את עיניי כדי שלא תראי בהן את החרטה על איומים שאיימתי עליך,
עמדתי בכניסה אבוד ומבולבל.
מעבר לגבעה רחצה הזריחה במובלעות
הגבול והתכוננה ליום חדש, העלטה טאטאה את עצמה מעל פני מרבד הרקיע, ורק המשוריינים
המשיכו להיאנח למגע ידו של חייל שחלף לידם בשגגה, כשניצבתי מולך בכניסה.
1
השבמחק