תעצמי את העיניים. ככה. אני אוהב
שאת עוצמת את העיניים, אני אוהב שאת עושה כל מה שאני מבקש. את לעולם לא מתנגדת, לא
מתרעמת, לא מתריסה, לא עושה דווקא, את ממושמעת כל-כך. כל הנשים שהיו לי, היו
ממושמעות כמוך בהתחלה, אבל אחר-כך בעטו והתנגדו בטענה שאני בולע, שאני גורם להן
לאבד את האותנטיות, שאחרי שאני לוקח, לא נשאר להן דבר עבור עצמן. אבל את לא מתנגדת.
עדיין. את עושה את כל מה שאני מבקש כי לא חשובה לך האוטנטיות וגם לא חשובים לך
החלקים שלך, אני אוהב אותם וזה מספיק לך, חשוב לך שאהיה מאושר.
את יכולה לפקוח אותן עכשיו אם את
רוצה, את לא חייבת לשמוע בקולי. את יכולה לסרב לי, את יכולה לראות אותי משתתק למשך
ימים. לא אפגע בך ולא אנטוש, וגם כשתכי בחזי, תקללי ותירקי בפניי, אמשיך להיות לך,
אך כבר לא שלך. אקום בלילות ואצא לעשן פן אעירך מתוך סיוטים שיחליפו את החלומות
עליך; לא אגע פן אכאיב בשגגה, ולא אחייך כי אתבייש. אסמיק כשתפני אלי, לא אגיד "תודה"
כשתספרי שעודך אוהבת, ואחוש אשם כי אהבתי יותר מדי. וכשתאספי את חפציך ותצעקי עלי
שאת עוזבת כדי לשבור את שתיקותיי, לא אבהל. אבקש ממך להישאר ולשמור על כל מה שפעם
היה שלנו וגם על כל מה שהחשבתי לשלי ואלך. את תשנאי בהתחלה ואחר כך תתרככי ולא
תדעי אם אני האסון עצמו או השקט שתמיד בא אחריו. את תחשקי ותגעלי מעצמך החושקת
ותנקמי בי על כך. ולמרות שבעטת והתרעמת כשהיינו יחד, תמשיכי לשמור ולשמר את מי
שהיית כשהייתי שלך.
את משאירה אותן עצומות רק כי
ביקשתי, מצניחה את ראשך על חזי ומתמזגת בי בביטחון של גל המתנפץ על חצצי החול. את
הופכת לחלק ממני עם כל נגיעה, את מתחפרת בעורי ועוטפת אותי מבפנים. את לא מוותרת
גם כשאני ממליץ לך לוותר, את נימוחה ומתמוססת כשאוסף אותך אל תוך כף ידי. את נפתחת
אלי כששפתיי נעות במורד קו בטנך ומתכווצת סביב לשוני כששואג אל תוכך, וכששולח את
ידי ומהדק את אצבעותיי סביב צווארך, לוחשת שנתת את עצמך ולכן בלעדיי אינך.
אני מכור לך, את לעולם לא תביני עד
כמה אני תלוי בך: ביכולת שלך להיות איבר מאיבריי, ביכולת שלך להיות שלי.
