קצת לפני עופרת יצוקה, כאשר סמדר
ואני עמדנו במרפסת של הדירה השכורה בה התגוררתי באותה תקופה, מישהו צלצל בדלת. אני
לא אוהב אורחים לא קרואים, בטח ובטח כשאני עומד בבוקר תל אביבי אפרורי ליד מורה
לפיתוח קול, לה אני חייב את האות רי"ש שלי ולא מעט מיכולות ורבליות אחרות, ולכן
לא פתחתי. סמדר כמובן נזפה בי על כך, אך כיוון שהיינו שקועים בשיחה, ההפרעה נשכחה
עד שמהבניין יצא בחור צנום ופרוע שיער. הוא הציב את כוס הקפה שלו על גג של רכב
חונה ופשפש בכיסיו. אמרתי לסמדר שאם הוא היה זה שצלצל, אז טוב שלא פתחנו כי קרוב
לוודאי בא לבקש עוגיות בשביל הקפה. בערב, כשליוויתי אותה החוצה, מצאתי פתקית דבוקה
לדלת:
"שלום אליפל, קוראים לי גוב ואני עתיד להיות
השכן החדש שלך. אני מקווה שהעובדה שאני הומוסקסואל לא תפריע ליחסי שכנות טובים
בינינו."
עד לאותו רגע התייחסתי
להומוסקסואלים כעובדה. נוכחותם בעולמי לא שינתה את חיי, לא לכאן ולא לכאן. הם היו
מעין חיה נדירה וקיימת שרצוי שלא תמקד את מבטה על ישבניי. אני מודה שיצא לי להשתמש
בביטויים הומופוביים מפעם לפעם כחלק מבדיחות, אבל מצד שני כשהנושא עלה, תמיד הבהרתי
לבני שיחי שאיני רואה בהומוסקסואליות חריגה מהנורמה ולכן אגן על זכותם להיות חלק
מעולמי. ובקיצור: גוּב היה ההומוסקסואל הראשון שפגשתי בחיי.
אחרי שסמדר סיימה לגחך על כך שאני
מושך אלי את כל האנשים המוזרים בעולם (כולל אותה) והלכה, דפקתי בדלת של השכן. גוב
פתח לי כשהוא עטוף בחלוק רחצה ומגבת מכסה על שיערו הפרוע. הוא לא אפשר לי להציג את
עצמי בטענה שהוא יודע מי אני והזמין אותי לשבת. הסברתי לו שרק עכשיו ראיתי את הפתק
ושהגעתי כדי להזהירו שהדירה ובעל הבית שלה סובלים מבעיות אינסטלציה חמורות, הראשונה
בצינורות והאחרון במוח, ושהדיירים שהיו לפניו עזבו בכעס ולדעתי אפילו טרם הסתיים
החוזה. הוא התעלם מדבריי והתעקש שאשב בכל זאת, הציע לי קפה וכינה אותי "סר".
אחרי הכוס השנייה, הקפה התחלף בבירה והשיחה שלנו הפכה לקולחת יותר. במהלך השיחה
שאלתי אותו לפשרו של הפתק המוזר שהשאיר לי ולמה לדעתו נטיותיו המיניות אמורות
לעניין אותי.
"כדי שלא תתרגז אם תראה בסופי שבוע חבורות
של הומואים בחדר המדרגות שלך." השיב מבלי להוריד את מבטו מעיניי.
"וזה צריך להטריד אותי שהם הומואים?" התפלאתי,
"מה זה משנה מי הם החברים שלך. אבל תזהיר אותם שאני לא אדם חברותי ולכן אם
יתחילו לדפוק לי בדלת ולהפריע, אזיין להם את הצורה."
"ממממ.... סר," שחרר את הסנונית המתגרה
הראשונה שלו, אחריה עוד יגיעו אלפי להקות שיגרמו לי להפוך אותו לחלק בלתי נפרד
מחיי, "זה נשמע מפתה כל-כך."
לא משנה כמה ביקשתי מגוב להפסיק
לכנות אותי "סר", הוא התעלם מבקשותיי. ועד עצם היום הזה, הוא מכנה אותי "סר"
במבטא אמריקאי המקסים שלו. עד לפני שעזבנו את הארץ, גוב היה אורח כבוד בבתנו וחבר
קרוב שלי ושל אנג'לינה. של כל אחד מאתנו בדרך אחרת. מולי הוא מתנהג כמו תערובת של
ילד/ילדה, לעומתי מתנהג כמו ילדה מובהקת, ומול אנג' הוא גבר. אבל מה שסיקרן אותי
באותו לילה ארוך, במהלכו בעיקר שאלתי והקשבתי, היה האדם שהוא. גוב הגרוש ואבא
לילדה, יצא מהארון תוך כדי חיי נישואין לאישה שהזכירה, לפי סיפוריו, את אשתי
הראשונה, ועבר לא מעט טלטלות טרם קטע סופית את מערכת היחסים שלהם, ובדומה אלי גם
הוא נלחם על כל מפגש עם ילדתו. הוא השתמט משירות צבאי מסיבות בריאותיות, אבל התלהב
מכל הקשור בצה"ל, מינית בעיקר, ועשה עלי רושם של אדם אמין וישר באופן יוצא מן
הכלל. השיחה הייתה מרתקת ולכן לא שמתי לב לזמן שחלף, וכאשר הסתכלתי על השעון כבר
היה ארבע בבוקר. התנצלתי בפניו, הודיתי לו על האירוח ואחרי שקמתי, הושטתי לו את
ידי. אבל תחת ללחוץ אותה, גוב עקף אותי ופתח את הדלת בפניי.
"כבר מאוחר," הצטדקתי, "שנינו
צריכים לישון."
"ישנתי כל היום ולכן תאלץ לסלוח לי, סר, על
כי הלילה לא אצטרף," חייך.
דבריו הקפיצו בי את כל הדעות
הקדומות ורק הודות לכך שהייתי עייף, לא שילחתי אותו ממני. יצאתי בזעף, או לפחות כך
היה נדמה לי, ונרדמתי ברגע שנשכבתי במיטה. כפי שכתבתי מכבר, באותה תקופה ישנתי רע
וחלמתי זוועה ולכן התעוררתי אחרי שעתיים כשהכעס שחשתי כלפי גוב היה זה שפגש את
פניי. אבל תוך כדי גילוח וצחצוח שיניים, הכעס התחלף באשמה ולכן מיד אחרי שסידרתי
את הבית, הכנתי ארוחת בוקר לשניים ושוב התייצבתי מול דלת ביתו. הוא נראה מופתע
כאשר מלמלתי שאני מזמין אותו להצטרף אלי לארוחת בוקר ועוד יותר כאשר נכנס. ביקשתי
שישב אבל גוב, משל היה אשת לוט, לא זע ממקומו.
"זה לא נקרא לישון!" צעק לפתע, "סר,
עברו רק שעתיים!"
חייכתי. קודם-כל הרגשתי הקלה על כי
לא הזעף שלי הוא זה שהקפיא אותו, ושנית הבנתי שאכפת לו ממני. אחרי הארוחה, במהלכה
סיפרתי לו שהשינה ואני לא בדיוק חברים, גוב הציע שנלך להסתובב בנחלת בנימין. אני
קיוויתי לשתות בירה מהחבית והוא רצה לראות את כל השטויות שהוצגו שם. בשלב כלשהו, במהלך
ה"הסתובבות" שלנו, גוב התיישב על הספסל, הניח את ידו על המסעד והזמין
אותי לשבת לידו. רגליי נטעו בתוך המדרכה. לא ידעתי במה לבחור: האם לשבת בחיבוקו של
גוב, בו לא חשקתי, או שמא להעליב אותו ולסרב. אני חושב שלולי גוב ניתר על הספסל, פשט
את ידיו לצדדים וצעק: "סתם צחקתי, סר", ונעלם בהמון, הייתי מחליט לשבת
לידו. הוא חזר אחרי עשרים דקות, ושתי שקיות בידיו. באחת היו שטויות שלא הבנתי את
מטרתן ובשנייה קופסת עץ מעוטרת בעבודת יד שהכילה עשרים סוגים שונים של חפיסות
סיגריות.
"אני אואב אותך, סר," אמר כשהושיט אותה
אלי, כרך את זרועותיו סביב מותניי וטמן את ראשו בצלעותיי.
הסתובבנו עוד קצת, שתינו המון בירה
וחזרנו הביתה. החלטנו לסיים את הבירה על הספסל מתחת לבית. המהומה התל אביבית נסוגה
מפני הערב שמשמש ובא. אני ישבתי על הספסל וגוב על המדרכה. שלחתי את ידי אל שיערו
הפרוע וליטפתי אותו, וגוב שמיד החליף את נימת קולו בגרגור, חקר אותי אודותיי. פעמיים
עליתי הביתה כדי להוריד עוד בירות, עשר פעמים הוא זינק ממקומו והתיישב על הספסל
רחוק ממני, ואחרי דקות ספורות חזר לשבת על המדרכה.
"מה יש לך?" לא החזקתי מעמד, "אתה
עושה לי סחרחורת. תחליט איפה אתה יושב!"
"שמעתי צעדים, סר," הצטדק, "ולא
רציתי שהמוניטין שלך ייפגע."
הסברתי לו שאם יקפוץ עוד פעם אחת
ככה אכעס ושהמוניטין שלי מעניין אותי בהרבה פחות מכאב הראש שהוא גורם לי עם
הקפיצות שלו. אני לא בטוח, אבל נדמה לי שזאת הייתה הפעם השלישית שהתחבקנו, ושטרם
עלינו הביתה, הוא שוב נצמד אלי במעין חיבוק-ריקוד ולחש לתוך הצלעות שלי "אני
אואב אותך, סר."
יומיים אחרי הטיול בנחלת בנימין, גוב
בא לבקר אותי ללא הזמנה. ראיתי עליו שיש לו משהו חשוב להגיד ושהוא לא יודע איך
לנסח את עצמו ולכן השתדלתי לנהוג בטבעיות ולתת לו את הזמן. הוא התחיל מכך שציין
שכיוון שהמרפסות שלנו מחוברות ביניהן, הוא פינה את המרפסת שלו ואף הסיר את הזכוכית
שחצצה ביניהן כדי שאוכל להעביר חלק מהציוד שהעמיס על הסלון שלי (כלי עבודה, שבבים
ושקר אחר כלשהו. סליחה), ורק אחרי שהעברנו את הציוד לשם, מיוזע וטרוד אמר: "אני
מפחד לבוא לכאן. אני פוחד שתכה אותי או תצרח עלי בגלל שגרמתי לך לחבק הומו."
גם אני הייתי מיוזע וטרוד ולכן תחת
להרגיע אותו, פרצתי בצחוק ורק אחרי שצחקתי לרוויה הסברתי לו שאם כבר, אני צריך
לצרוח על עצמי בגלל שחיבקתי הומו ולא על ההומו. אני לא בטוח אם בחיבוק שהגיע אחרי
דבריי או שמא בחיבוק אחר אמרתי פתאום: "הלוואי והיית אדמונית עם חזה שופע,"
והוא השיב לי: "גם אני". חיבקתי אותו המון מאז. בכל פעם שאנחנו נפגשים, אני
פושט את זרועותיי לקראתו וגוב משתלב בתוכי משל נברא ממני, לוחש שהוא "אואב"
אותי, מכנה אותי "סר", ומבצע עם הגוף שלי ועם הלב שלי מעין חיבוק-ריקוד.
פעם, באחד החיבוקים הללו, שאלתי אותו אם זה שאני מחבק אותו אומר שאני "בי".
ואיכשהו נדמה לי שקיוויתי שיגיד שאני כן. אולי כי רציתי להשתחרר מכל הכבלים החברתיים
ואולי כי לא רציתי לאכזב אותו, אבל הוא השיב לי: "עד שלא תזיין אותי בתחת, סר,
אתה סטרייט".
ממש לקראת עופרת יצוקה, כשכבר
ידענו שהולך לקרות משהו מאוד בקרוב, קניתי לו דגם של טנק מרכבה סימן 4. הרכבתי את
הדגם במו ידיי וכאשר היה מוכן, עמדתי ליד דלת ביתו והתחרטתי. וכך אינספור פעמים. נתתי
לו את הטנק אחרי שחזרתי, ונדמה לי שמעולם לא סיפרתי לו עד כמה פחדתי אז שלא אראה
אותו שוב. שלא אחזור.
עד עצם היום הזה, כשגובי נכנס, אני
מיד פושט את זרועותיי ומתמכר לו המשקיע את פניו בגופי, וכשהוא לוחש: "אני
אואב אותך, סר", אני נמס כמו חמאה בשמש. הוא מרגש אותי. ההזדקקות שלו לקבלה
גורמת לי להרגיש כלפיו את מה שאני מרגיש כלפי כל היצורים הקטנים וחסרי האונים
בעולם. אהבה עדינה ורכה מהולה בחמלה. רצון להכניס אותו לתוך החזה שלי ולהחביא אותו
שם. להגן עליו. ולשמוע אותו אומר שהוא "אואב אותי, סר", לנצח.
1
השבמחק